תוגת הטרופיות

בכלל היה אמור להיות חורף. אני מגיעה כל יום לאוניברסיטה עם הסוודר והצעיף והשמש קופחת ולא חורפי בכלל. אני לא אוהבת קיץ באוניברסיטה, בחוץ חם אבל בספריה ובכיתות ובפגישות קפוא, כל ההתלבשות וההתקלפות ממש לא מתאים לי. אני גם ככה מגושמת מספיק מבלי לסחוב חצי ארון בתיק.

אז סנדלים וחולצה קצרה וג'ינס ארוך (שאף פעם לא מחמיא לי), וסוודר וצעיף. לא בא לי קיץ כי לבגדי חורף יש נטייה להסתיר את מה שנצבר (דווקא רוב הקיץ הייתי רזה, רק עכשיו קצת צברתי). וכל בוקר אני מכלה בקומבינציות ובסוף בוחרת את זו שהכי קרובה לשעה שבה האוטובוס מגיע. בא לי שיגיע חורף ואני אוכל לשקוע בצעיף ובמעיל וללבוש כל יום את אותם הבגדים, ושהאופציה של 'לשבת בדשא' לא תהיה רלוונטית, כי אין לי עם מי וזה קצת מתיש אותי לחשוב את זה. אני כבר בשנה שניה. הייתי בטוחה שעד עכשיו זה יסתדר כבר. אני כן מכירה אנשים אבל רק הרמות סנטר מהוססות. ולפעמים אני מנסה ליצור קשר, למשוך את השיחה מעבר למה נשמע, אבל אין לי על מה, וזה קצת מלאכותי, והם מחכים שאסיים וממשיכים בדרכם. אני רואה בנות חדשות שהגיעו לאוניברסיטה וכבר מסתדרות, איך אני לא? זה קצת מתיש אותי לחשוב את זה.

היום היתה הופעה נחמדה והיו מלא אנשים. וחברה שלי היתה בפנים, בצד השני, אבל לא ראיתי איך אני אכנס ואגיע אליה, הבלילה האנושית הזאת נראתה כ"כ מגובשת וצמודה, ולא ראיתי איך אוכל לעבור. עמדתי שם עם פה פתוח וגבות מכווצות ולא ידעתי איך. בסוף ויתרתי.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

עוד לא התחלנו לארוז

מישהו אמר לי – תשבי שלוש פעמים בשבוע ותכתבי. אז

אני יושבת ליד שולחן הכתיבה שבחדר, זה שמשקיף על הואדי. הרבה זמן לא ישבתי פה, לא מאז שמאור נכנס לדירה. רוח קרירה, איפה היית כל הקיץ? כל החורף ישבתי כאן, קוראת מאמרים, כותבת מטלות טיפשיות, מוצאת את עצמי בוהה בברוש הזה, הרחוק, שכל רוח מזיזה אותו. דקות ארוכות הייתי בוהה בו, תוהה מתי הרוח תכניע אותו. ביום שייפול לא אדע.

עוד כמה ימים נעזוב. מעניין מה יחשבו השכנים. עוד חודש תגור פה בחורה אחרת, מסודרת יותר ממני, כזאת עם כבוד עצמי שלא תתפשט ליד החלון הפתוח או תסתובב בדירה עם תחתונים וחזייה. החלון שלנו תמיד פתוח, כדי שלא נחנק, ומהגג שממול אפשר לצפות בחיינו כמו בסרט. אני חוזרת מהפיפי של הבוקר והוא מושך אותי לסוף של החלום, הוא מחכה לי לבוש ואני נוברת בערימות הדברים לא מוצאת את מה שאני מחפשת, אני שמה עגילים, הוא מרים אותי באוויר, אנחנו שוכבים (ואני מושכת אותו לקיר, שהשכנים לא יראו), אנחנו רוקדים. לפני יומיים באתי אליו לחדר ומשכתי אותו למסדרון, נשכבנו על הרצפה וחשבנו על הדירה. זו הדירה העשירית שגרתי בה בחיי ואותה הכי אהבתי. זו הדירה הראשונה שנכנסתי אליה לבדי. היא היתה מאובקת ונטושה ואני כבשתי אותה והפכתי אותה לשלי. אני זוכרת את האושר שהכניס וילון האמבטיה לחיי, את העוגה הראשונה שאפיתי, שישנתי על מזרון שלושה חודשים כי התקמצנתי על מיטה ואיזה מטומטמת הרגשתי אחרי שקניתי אחת. אני זוכרת שלפני פסח התעצלתי להזיז את התנור ולשטוף מתחתיו ויומיים אחרי שויתרתי לעצמי התפוצץ הצינור. פעמיים באותו השבוע מצאתי את עצמי בלב ההצפה, סופגת-סוחטת-סופגת סמרטוט, מקללת את היום שבו מרפי נולד: פעם בגללי ופעם בגלל השרברב (מילה יפה, למה להלעיז?). סיפור דומה קרה לי עם המרפסת: ביום שבו ויתרתי סופית על הרצפה שלה המכונה התקלקלה והציפה את כולה.

אני אתגעגע למטבח. קטן אך מרווח. למפגש בין הקיר החום לקיר הכחול. מטבח מאובזר ומתוקתק שהקל עלי בשבועות הראשונים של המעבר. להכנס לדירה ולמצוא בה תנור שעובד (ולא רק חתיכת פח עליה מונחות כיריים) זה לא מובן מאליו. תנור מצוין. פה למדתי לראשונה בחיי לאפות. עוגות שוקולד ועוגות פירות, טארטים, עוגיות.. אני הייתי מערבבת את החומרים והוא היה מכדרר. כמו ילד קטן היה משקיע בכל עוגיה, משווה אותן לראות שהן זהות, ועם מה שלא נכנס לתבניות היה מצייר: שמש, לב, ירח, חיוך.. פעם אחת, עוד בימים שגר פה השותף, הכנתי עוגיות בלעדיו. הן יצאו ענקיות, כל אחת יותר מכוערת מהשניה. מאז אני מכינה עוגיות רק אם הוא מתחייב לכדרר.

(הרבה זמן לא הכנתי עוגיות. חם מידי בשביל החמאה. אבל כשיתקרר כבר לא נהיה פה בשביל כל הטררם).

השכנים מהגג ממול עושים על האש.  בניין יכול לעמוד ביננו. אנחנו קרובים מספיק כדי להסתכל אבל רחוקים מספיק בשביל לא להסיט את המבט. בדירה הבאה נהיה קרובים לשכנים בבניין לידנו, אולי כל ישיבה במרפסת נצטרך להניד להם בראשנו לשלום. אולי זה יתרון. בינתיים זה מפחיד.

ייקח לי זמן להפרד. אי אפשר בפעם אחת. בכלל לא התחלנו לארוז.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

סיפור לפני השינה

כבר הרבה זמן שאני לא יודעת איך להתחיל. מאוד מביך להציג את עצמי (הרי רק עברתי דירה) אבל גם קצת מוזר להתחיל לדבר על עצמי כאילו הייתי כאן מאז ומעולם.

והיום, שחזרתי הביתה מהלימודים, ראיתי שני ילדים משחקים. הוא על הגג של המקלט והיא בירידה. היא צועקת לו: נו, תזרוק. הוא מחכה שאני אמשיך, בטח יזרוק אבן. אני הולכת ולרגע מסתובבת, קולטת אותו מטיס אווירון מנייר שמגיע לבניינים בצד השני.

לאט לאט אני אתרגל למקום הזה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

Hello world!

Welcome to WordPress.com! This is your very first post. Click the Edit link to modify or delete it, or start a new post. If you like, use this post to tell readers why you started this blog and what you plan to do with it.

Happy blogging!

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת