מישהו אמר לי – תשבי שלוש פעמים בשבוע ותכתבי. אז
אני יושבת ליד שולחן הכתיבה שבחדר, זה שמשקיף על הואדי. הרבה זמן לא ישבתי פה, לא מאז שמאור נכנס לדירה. רוח קרירה, איפה היית כל הקיץ? כל החורף ישבתי כאן, קוראת מאמרים, כותבת מטלות טיפשיות, מוצאת את עצמי בוהה בברוש הזה, הרחוק, שכל רוח מזיזה אותו. דקות ארוכות הייתי בוהה בו, תוהה מתי הרוח תכניע אותו. ביום שייפול לא אדע.
עוד כמה ימים נעזוב. מעניין מה יחשבו השכנים. עוד חודש תגור פה בחורה אחרת, מסודרת יותר ממני, כזאת עם כבוד עצמי שלא תתפשט ליד החלון הפתוח או תסתובב בדירה עם תחתונים וחזייה. החלון שלנו תמיד פתוח, כדי שלא נחנק, ומהגג שממול אפשר לצפות בחיינו כמו בסרט. אני חוזרת מהפיפי של הבוקר והוא מושך אותי לסוף של החלום, הוא מחכה לי לבוש ואני נוברת בערימות הדברים לא מוצאת את מה שאני מחפשת, אני שמה עגילים, הוא מרים אותי באוויר, אנחנו שוכבים (ואני מושכת אותו לקיר, שהשכנים לא יראו), אנחנו רוקדים. לפני יומיים באתי אליו לחדר ומשכתי אותו למסדרון, נשכבנו על הרצפה וחשבנו על הדירה. זו הדירה העשירית שגרתי בה בחיי ואותה הכי אהבתי. זו הדירה הראשונה שנכנסתי אליה לבדי. היא היתה מאובקת ונטושה ואני כבשתי אותה והפכתי אותה לשלי. אני זוכרת את האושר שהכניס וילון האמבטיה לחיי, את העוגה הראשונה שאפיתי, שישנתי על מזרון שלושה חודשים כי התקמצנתי על מיטה ואיזה מטומטמת הרגשתי אחרי שקניתי אחת. אני זוכרת שלפני פסח התעצלתי להזיז את התנור ולשטוף מתחתיו ויומיים אחרי שויתרתי לעצמי התפוצץ הצינור. פעמיים באותו השבוע מצאתי את עצמי בלב ההצפה, סופגת-סוחטת-סופגת סמרטוט, מקללת את היום שבו מרפי נולד: פעם בגללי ופעם בגלל השרברב (מילה יפה, למה להלעיז?). סיפור דומה קרה לי עם המרפסת: ביום שבו ויתרתי סופית על הרצפה שלה המכונה התקלקלה והציפה את כולה.
אני אתגעגע למטבח. קטן אך מרווח. למפגש בין הקיר החום לקיר הכחול. מטבח מאובזר ומתוקתק שהקל עלי בשבועות הראשונים של המעבר. להכנס לדירה ולמצוא בה תנור שעובד (ולא רק חתיכת פח עליה מונחות כיריים) זה לא מובן מאליו. תנור מצוין. פה למדתי לראשונה בחיי לאפות. עוגות שוקולד ועוגות פירות, טארטים, עוגיות.. אני הייתי מערבבת את החומרים והוא היה מכדרר. כמו ילד קטן היה משקיע בכל עוגיה, משווה אותן לראות שהן זהות, ועם מה שלא נכנס לתבניות היה מצייר: שמש, לב, ירח, חיוך.. פעם אחת, עוד בימים שגר פה השותף, הכנתי עוגיות בלעדיו. הן יצאו ענקיות, כל אחת יותר מכוערת מהשניה. מאז אני מכינה עוגיות רק אם הוא מתחייב לכדרר.
(הרבה זמן לא הכנתי עוגיות. חם מידי בשביל החמאה. אבל כשיתקרר כבר לא נהיה פה בשביל כל הטררם).
השכנים מהגג ממול עושים על האש. בניין יכול לעמוד ביננו. אנחנו קרובים מספיק כדי להסתכל אבל רחוקים מספיק בשביל לא להסיט את המבט. בדירה הבאה נהיה קרובים לשכנים בבניין לידנו, אולי כל ישיבה במרפסת נצטרך להניד להם בראשנו לשלום. אולי זה יתרון. בינתיים זה מפחיד.
ייקח לי זמן להפרד. אי אפשר בפעם אחת. בכלל לא התחלנו לארוז.
ביום טוב אפשר לראות מפה את החרמון 